את החיים מכתיבה

וגורמת

לנו לרצות

את החיים

לכלות

את האהבה

היא מוחקת

את הרצון

היא גורסת

ובמהרה

מגלה

שהיא ממשיכה

ומשפיעה

על כל

הנמצא

וגם על

הלא נמצא

ומה שנראה

ומה שלא נראה

כי הטראומה

את חיינו

מכתיבה

חברה הורסת

את החיים

היא מבססת

נערה בונה

נערה הורסת

את החיים

היא  שורדת

נער בונה

נער הורס

את החיים

הוא מחלק

מורה בונה

מורה הורס

את החיים

הוא מלמד

הורה בונה

הורה הורס

את החיים

הוא מורה

ובין ההנחיות

ההוראות

והתהיות

שבונים

והורסים

כולנו מכירים

כולנו מקבלים

כנורמות החיים

נוער לא שייך

נוער שאף אחד

לא לוקח

אחריות עליו

נוער מוצלח

נוער מקובל

נוער שכולם

רוצים לקחת חלק בחייו

נוער רגיל

את החיים

חי ונושם

והפשרה

כבר חלק מחייו

אך בין הקצוות

של כולם

בין הדמדומים

כולם

פחות או יותר

את החיים

שורדים

מרגישים אהבה

אומרים שבקבוצה

מרגישים אחווה

אומרים שבקבוצה

יש משהו משותף

אומרים שבקבוצה

הכול זורם חלק

אז למה תמיד

אני מרגישה

לא שייכת לקבוצה

לאש רץ

ליער בוער

הוא נכנס

נער חרוץ

תלמיד מדהים

חבר נפלא

לאש רץ

בן אהוב

יחיד להוריו

מופת למכריו

לאש רץ

ומהאש הבוערת

הוא לא חזר

את אומץ ליבו

ביער הבוער

באש השאיר

וזאת היא האות

כי נער מדהים

בקרבנו חי

ומי את הדין ייתן

לגבי מחדלים

שפה קורים

ממשלה שכשלה

ואת היער שרפה

פרקליטים בשביתה

ואת הפושעים שחררה

כנסת שהתנתה

והקצאות קיבלה

אבטלה גוע

והבטלה גדולה

כספים מקבלים

ועצלות מטפחים

מלחמות מנהלים

ולצבא לא מתגייסים

הורים לא סמכותיים

ילדים חסרי גבולות מגדלים

ילדים משחקים

ובאחר פוגעים

מורים לא רואים

נערים מתאבדים

אז מי ייקח אחריות

ואת הדין ייתן

על המחדלים

שגרמנו בהתנהגותנו

שבחוסר יכולתנו

לשלוט, לחנך

לדאוג, ולהראות

ולשים גבולות

שבחיים נשאר

על מנת לראות את האור

חסר הגבולות

הזיכרון הכה בה בכל הכוח. אישה מבוגרת הנראת בלה ממש שאורך חייה באמת.

כל היום הזיכרון הזה מתרוצץ בראשה מאז שבתה בת ה- 18 הטילה את הפצצה. "אני מתחתנת אם יוסי"  הודיעה הקטנה שרק אתמול נולדה

מה? למה? איך? מדוע? נחנקה.

מה אם לימודים? צבא? מקצוע? לראות עולם? לחיות קצת, מה את כבר יודעת ומבינה בגיל הזה. מה זה פתאום חתונה, מה בוער תגדילי קצת, בקול חנוק מדמעות והלם היא התחננה. תלמדי, תתבגרי, תחיי ואז תחליטי אם מי לחיות ובטח לא היום בגיל 18 שאת לא יודעת להיכן את הולכת, ומה בדיוק את רוצה.

אני יודעת – התעקשה הילדה ואני רוצה להתחתן אם יוסי ועכשיו.

מה תעשו? וממה תחיו?

תפסיקי לדאוג אמרה הילדה יהיה בסדר נסתדר אמרה בביטחון של גיל 18

ומרגע זה והילך היא נשארה אם תחושת המועקה שהלכה וגדלה מתוך הזיכרון האישי שלה.

הילדה היפה שלה, הילדה החכמה שלה, הילדה המקסימה שלה הולכת להרוס את חייה בעצמה ועוד במו ידיה.

והיא שהרסה את חייה במו ידיה גם הייתה פעם יפה, חכמה ומוכשרת והנה היא רואה את אהבת חייה, משוש חייה הולכת לעשות את אותה שגיאה והיא לא יכולה לעשות דבר כי הרי כלום שאמרה לה אמה לא עזר, אצלה הרי כלום לא שינה את דעתה היא התחתנה באותו ביטחון של בת 18 שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג, נסתדר ורק לאחר חצי שנה מהחתונה היא הבינה את גודל השגיאה אבל אז כבר היה מאוחר מדי והדרך חזרה הייתה סגורה

והיום בגיל 40 היא רואה את בתה עושה את אותה שגיאה ואין בידה מה לעשות ואין בידה מה לשנות

כי הרי בגיל 18 הכול ברור, מובן ופשוט. וגיהינום החיים של הפרנסה, המשפחה, וילדים הם רק חלום ורצון ללא הבנה מה המחיר שצריך לשלם כל יום, כל רגע, כל דקה, כל שנייה מחיי היום יום תוך שחיקה עד עפר.

הוויתור האינסופי על החלומות, הרצונות והצרכים האישיים לטובת שימור המשפחה, ההבלגה האין סופית למען קצת שקט ושלום בית.

קשיים כלכליים לעומת קשיים נפשיים ואפילו הבדידות שקיימת בזוגיות.

מה היא תאמר ותספר לביתה איך היא תתחיל למנות או להציג את האסון שמתלהם להתגשם על חייהם.

אבל אותו ריקוד בהתחלה "החתן והכלה יעלו לרקוד את ריקודם הראשון כזוג" מהדהד חוזר ומהדהד ומשגע אותה.

הנער היפה

שכל פשעו

היה כי

היה שונה

קטן קומה

היה

בעיני חבריו

ולכן כמשחק

את לעגם הטילו

ואף אחד

לא עצר

את ההשמצה

ואף אחד

לא עזר

להפסיק את המצוקה

חבריו צחקו,

לעגו,

עלבו,

קיללו

ואותו דחו

והוא הקטן

הקיץ בנפשו

עד כלות

את חייו

לקח

במו ידיו

ולא היה אחד

שייאמר

אתה גדול,

ענק,

 נפלא וחזק

על תקשיב

לעולבים

כי הם פחדנים

הרי את עצמם

הם לא אהבו

וזאת הסיבה

שבך עלבו

חלשים הם חבריך

ואת חולשתם

אליך הוציאו

כי אתה הוא

החזק,

הנפלא,

והנהדר

וחבל שאת עולמך

תגדע

רק בכלל

חולשתם וטיפשותם

של ילדים

עישון נרגילה

במקום אסור

הן מבחינת הרשויות

והן מבחינת ההורים

גרם למדינה שלמה

לעגומה

כי אש הנרגילה

את היער

הבעירה

והוא בער

ובער

ובער

וכל המאמצים

לכבות

את האיום והנורא

לא הועלו

כי היער

מנרגילה בער

והקורבנות שנספו

ממשחק הנרגילה

נמוגו באש

ורק את הכאב

בלב פנימה

השאירו

ואת האובדן

בסיפור הכיסוי

והטיוח

של וועדת חקירה

שלא הוקמה

כי פשוט במדינה

יש הרגלה

שאת המחיר

משלם האזרח

ובעלי משרה

והשררה

את הדין לא ישלמו

ואת הכאב

לא ידעו

שאובדן היקר מכל

בגלל מחדל

גרוע בהרבה

מסתם

עישון נרגילה

בעולם של יום יום

היא אורבת ומחכה

לתפוס אותי לא מוכנה

היא אורבת וממתינה

להפוך אותי לשבר כלי

לתפוס אותי בחולשתי

להפוך את גופי

למרקחה

כי כאשר היא תוקפת

את הנשמה גורסת

הכאב שפושט בכל עבר

את הכול גורף

את הצחוק

והחיוך

את השמחה

והאהבה

כי הדיכאון שנוצר

מהכאב שיוצרת

המחלה

את כל הטוב

לוקח

לארץ רחוקה

ומוריד לטמיון

השקעה כל כך

קשה

של לשמור על

השפיות

בים המחלה